הירהורים על אירגון הבית והחיים 81  מה עם הילדים?

ד"ר בשמת אבן-זהר

 

מאיזה גיל אנחנו מתחילות ללמד את הילדים סדר ואירגון?

איך אנחנו מתחילות לשלב את הילדים במה שאנחנו לומדות ומשנות עכשיו?

לשאלה "מאיזה גיל" אני יכולה לענות: מהגיל שהם עכשיו.

לשאלה "איך" אני יכולה לענות: מאיתנו.

כשאנחנו מפנימות את התובנה, שאנחנו לא קורבן, שאנחנו בוחרות ורוצות לטפל בעצמנו, בבית שלנו ובמשפחה שלנו כי זה עושה לנו טוב, כי זה משחרר אותנו ומנעים עלינו את החיים שלנו – אנחנו מתחילות לראות גם איך תפיסת ה"קורבן" הישנה השפיעה על הילדים שלנו.

כי אם אני "שפחה" של המשפחה – מה זה אומר על עבודות הבית? שהן בזויות? שהן שנואות? שאנחנו שונאות לעשות אותן? אז למה שהילדים ירצו לעשות אותן, הרי אנחנו מלמדות אותם שאלה דברים איומים ונוראים?

כי אם אני "קורבן" של הבית – אולי אני מלמדת את ילדי לברוח ממה שגורם לי להרגיש קורבן, וכל פעם שהם "עוזרים" או עושים משהו בבית, גם הם מרגישים כקורבן?

כי אם אני "קורבן" ו"שפחה" אז איך זה נשמע כשאני "מנחיתה פקודות": תסדרי את החדר שלך! תשים את הנעליים במקום! תורידי את הפח! תקפל את הכביסה שלך!

זה נשמע רע, נכון?

זה נשמע כמו עונש, נכון?

ומי רוצה לעשות מה שנראה לכולם כמו עונש? לא אני. ובטח לא הילדים.

ולמה אנחנו הופכות את הילדים כשאנחנו מנחיתות פקודות וכועסות? אבוי, לקורבן! (האם כך גידלו אותנו, ולכן אנחנו מתקשות כל כך לסדר ולנקות?)

מה הילדים שלנו באמת לומדים? הם לומדים מדוגמא אישית. הם לומדים בכל מקרה, ותמיד, מהמופת שאנחנו מציבות להם. לא רק אנחנו, כמובן, בדרך כלל יש עוד גורמי מופת בתמונה (אבא, למשל (-:  ). ולכן, המחשבה הראשונה שלנו צריכה להיות: מה המופת שאני רוצה להציב בפניהם עכשיו?

אני רוצה להיות אשה מאושרת, שמטפחת את עצמה ואת הקן שלה למענה. שנהנית, כן, נהנית לייפות את הבית שלה. לא סתם אני מביאה למפגשים מטה קסמים או שרביט מלוכה – אני באמת רוצה להזכיר לנו, שהכל מתחיל בגישה. לכן, ההתחלה היא לעשות בעצמנו את השינוי, בלב שלם ובשמחה, ואז הילדים יתחילו לראות וללמוד. צריך לזכור שהם ילדים, הלימוד הוא תהליך, רומא לא נבנתה ביום אחד, וכדי שהם ימשיכו ללמוד אנחנו צריכות להמשיך ולהתמיד בדרך החדשה שלנו. בדוגמא האישית.

כשאני מסדרת את המיטה שלי בהנאה – הילדים שלי לומדים את ההנאה והכיף שבמיטה מסודרת. ואני לא מקבלת פקודות. אני נותנת לעצמי תזכורות להרגלים החדשים שלי, אבל אף אחד לא עומד עלי ונותן לי פקודות: "בשמת, סדרי את המיטה שלך!" ואף אחד גם לא מבקר אותי. להיפך, אני מקפידה מאוד להיות סלחנית כלפי עצמי, גם כשאני שוכחת, וגם לזכור להיות בלתי-מושלמת: "המיטה לא צריכה להיות כמו בבית מלון או למסדר המפקד – היא רק צריכה להיראות נחמד בעיני".

לכן, אם אני רוצה שהילדים ילמדו הרגל חדש, אני יכולה להתחיל מלעשות אותו בשבילם ואיתם. למשל, אפילו עם תינוק אפשר כל ערב, לפני התחלת תהליך השינה (לדוגמא, לפני ארוחת הערב), לאסוף את כל הצעצועים. נכין מקום לצעצועים (סלסילה, קופסאות וכדומה – אתן זוכרות, מקום לכל דבר וכל דבר במקום), נכריז בקול "ועכשיו נאסוף את הצעצועים לפני ארוחת הערב" או משהו דומה, ונתחיל לאסוף. בלי לצפות שהילדים ישתתפו. פשוט, אנחנו התחלנו הרגל חדש, ככה אנחנו רוצות את הבית שלנו, ואנחנו מבצעות אותו. בכיף. בשמחה. בהנאה.

חשוב להכריז בקול על הטקס החדש, כי זה מקבע אותו גם במוח שלנו וגם במוח של הילדים כ"משהו שעושים". זה נותן לו שם, ומקום, וחשיבות, וזמן. כל הדברים שמבססים את ההרגלים שלנו. אבל לא "שי יאסוף את הצעצועים" אלא "נאסוף" או "אוספים". גם לא "אמא תאסוף" כי המטרה היא לבסס הרגל כללי. עקרוני. אבל בפועל, אמא היא המבצעת.

כשלאמא כיף, והיא נהנית לאסוף את הכל לסלסילה הנחמדה, והיא בכלל לא מנחיתה פקודות, ולא מצפה ל"עזרה" או להשתתפות – הרבה פעמים הילדים שמחים לבוא ולהצטרף. כשהם קטנים מאוד, נעים להם האיסוף ונעימה הפעולה המשותפת, כך שהם בעיקר שמחים לגלות מחדש את הצעצועים הנאספים ויושבים לידך לשחק בצעצוע בזמן שאת טורחת ואוספת. אבל לאט לאט הם מגלים את חדוות האיסוף, ומתחילים להוסיף את שלהם לערימה.

כך גם בסידור המיטות: את יכולה לגשת אל מיטת הילד אחרי שסידרת את מיטתך, ולהכריז "עכשיו נסדר את המיטה של טליה", ולסדר. אם את נהנית, ואם שכחת לחלוטין להרגיש "שפחה" ו"למה רק אני מסדרת בבית הזה", תוך זמן קצר הילד יתחיל להגיד "אני, אני, תני לי". ואת תזכרי את העיקרון החשוב "גם עבודה לא מושלמת מברכת את המשפחה שלי", כי חשוב מאוד לשמוח בהצלחתם ולא להעיר שום הערה של ביקורת על סידור מיטה לא מוצלח. את זוכרת, גם אני לא מסדרת למסדר המפקד... עברו ימי הצבא שלי, ואף אחד לא ירתק אותי לשבת לבסיס בגלל שהזוית של השמיכה לא היתה ישרה.

יש כמובן גיל שבו כבר לא מתאים לסדר עבור הילד את מיטתו. אם את אמא לשישה ילדים גדולים, שפשוט ירגישו שטבעי שאמא טורחת בשבילם ואין שום צורך להשתתף, אולי צריך להתחיל מדברים אחרים ובצורות קצת אחרות. למשל, האם הם נכנסים הביתה ושמים את התיקים, המעילים והנעליים במקום? האם את נכנסת הביתה איתם, או שהם נכנסים כבר לבד? האם הם משאירים את חפציהם מפוזרים כשאת שם, או שאת מוצאת אותם כך כשאת נכנסת הביתה?

כך או כך, את צריכה לתכנן לעצמך דרך שעובדת. אם את שם, את מבינה שתפקידך להנחות ולהדריך אותם, ביחד איתך. את מסדרת, את שמה את הדברים שלך במקום, ואת מדריכה אותם לשים את שלהם במקום. אם הגעת הביתה ומצאת בלגן, את זוכרת שאת לא קורבן, ואת רוצה בית מסודר, ולכן את מסדרת.

אבל אחרי שסידרת ושמת, למשל, את כל זוגות הנעליים שהיו מפוזרות בסלון במקום שלהן, את יכולה לקרוא לראובן, שמעון ולוי אל הסלון ולהגיד להם במאור פנים: "ילדים, תראו כמה יפה סידרתי את הסלון שלנו. עכשיו הוא נעים ויפה. מעכשיו אני רוצה לשמור עליו נעים ויפה, ולכן הכנתי לנו ארון נעליים בכניסה. מעכשיו, כשניכנס הביתה נשים את הנעליים בארון הזה".

חלק מהעבודה שלנו הוא לזכור, שכל עוד יישארו בנו שרידים מהרגשת הקורבן – הילדים ירגישו אותם, ולא ירצו להשתתף. לכן אנחנו צריכות להיות קשובות לעצמנו, ולשנות את הגישה שלנו מבפנים. וחלק אחר מהעבודה שלנו הוא לזכור, שהשינוי הוא שלנו, שאנחנו אלה שרוצות בית מסודר, ושאם אנחנו רוצות שבהדרגה ישתתפו בטיפוח הבית גם הילדים, אז גם הם צריכים עידוד, שמחה והנאה.

באהבה –

מבשמת