הירהורים על אירגון הבית והחיים 16  מבחוץ או מבפנים

ד"ר בשמת אבן-זהר

 

בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על הדרך שבה אנחנו עושות שינויים, בשיטת הסדר והאירגון שלנו. יש הרבה שיטות שמנסות ללמד אנשים איך להיות יותר מאורגנים בחיים שלהם. בדרך כלל, מה שמוצאים הוא רשימת עצות: תעשו ככה, תעשו ככה, והכל יסתדר לכם. יש כל מיני כללים שצריך לקיים, כל מיני טיפים ועצות, יש שיטה מובנית שאם רק תעקבו אחריה – תהיו מסודרים ומאורגנים לעולם ועד.

 

השיטה של פליי ליידי לא בנויה ככה. היא לא מנחיתה מגבוה תוכנית שלמה ואומרת איך לחיות – להיפך. היא אומרת, לבנות מלמטה, בצעדים קטנטנים, הרגל ועוד הרגל ועוד הרגל, שמצטברים לפי הקצב שלך ולפי הצורך שלך, עד שהם הופכים לשיטה המיוחדת שלך לטפל בחיים שלך ובבית שלך.

 

נכון, אצל פליי ליידי יש תזכורות דואל יומיומיות שנועדו לעזור לך: אם תציצי בתזכורות, זה יעזור לך לזכור את מה שאת רוצה לזכור. אם תציצי בהן אפילו תוך כדי שאת מוחקת אותן, רק תקראי את שורת הנושא של כל הודעה בלי לקרוא, אז התזכורות יעשו לך שטיפת-מוח, מה שהמנויים מכנים FlyWash, וככה הדברים ייכנסו לך למוח בלי מאמץ ותמצאי את עצמך פשוט נזכרת לעשות משהו, ופשוט – עושה אותו. יש כאלה שלוקח להם שבוע, לאחרים שבע שנים. אבל התזכורות הן רק כלי עזר, לעזור לך להשיג את המטרות שאת רוצה. נכון, באתר יש רשימות מפורטות של תוכנית יומית, שבועית, חודשית, רשימות ניקוי מלאות ומה לא. אבל הן רק דוגמאות, לעזור לך לבנות את התוכנית שלך, כשתגיעי לשלב הזה.

 

זאת לא אמא שמנדנדת לך עם ביקורת ונזיפה בסוף השורה – זאת הפייה הטובה שמזכירה לך בעדינות, רק במקרה שאת באמת רוצה, ובסוף השורה אומרת לך דברי תמיכה ועידוד, כמו: "את אף פעם לא בפיגור. תצטרפי אלינו איפה שאת עכשיו", או "צעדים של תינוק, הבית שלך לא התבלגן ביום אחד והוא לא יסתדר ביום אחד", או "רק 15 דקות! את יכולה לעשות כל דבר רבע שעה!"

 

אצל פאם ופגי, האחיות שמהן למדה פליי ליידי וקיבלה השראה לפתח את האתר ורשימת הדואל שלה, יש שיטה שאיננה מתבססת על אתר באינטרנט ועל הדואל, כי הם פשוט לא היו קיימים כשהן פיתחו את השיטה שלהן. לכן אצלן יש כרטסת עם כרטיסים לתזכורות.

 

מה הרציונאל העומד מאחורי שתי השיטות, שיטת התזכורות ושיטת הכרטיסים? הראציונל הוא השכחנות שלנו, הפיזור שלנו, חוסר הסדר והאירגון שלנו. אילו היו לנו הרגלים טובים ומושרשים של סדר ואירגון מלכתחילה, לא היינו צריכות שום דבר שיזכיר לנו "מה עושים עכשיו?"

 

אבל אין לנו. לכן אנחנו כאן.

אז איך אנחנו בונות את ההרגלים האלה?

האם הדרך היא שוב לנזוף בעצמנו ולהכריח את עצמנו לעשות כמה משימות שמישהו אחר קבע לנו שהן חיוניות? האם הדרך היא להרגיש מספיק-לא-בסדר כדי שנכפה על עצמנו להזיז את ה... אהמ... ישבן הענוג שלנו מהספה או מכסא המחשב וצ'יק צ'אק נזדרז ביעילות לקום מהמיטה, לסדר אותה לאלתר, ללכת לשירותים, להעביר ויש אחרי הורדת המים, להבריק את הכיור תוך כדי רחיצת הידיים, לפנות את מייבש הכלים או המדיח תוך כדי הרתחת מים לקפה כשאנחנו כבר לבושות, מסורקות ונועלות את נעלי השרוכים שלנו?

 

אולי. ואולי לא בדיוק. אולי אנחנו נעשה את כל הדברים האלה – אבל לא בכפייה מבחוץ. לא מפני ש"מישהו אחר אמר", אפילו אם זאת בשמת. ואני באמת מאוד מעריכה אותה, אבל היא לא מחליטה עלייך, את יודעת!

 

אז מי מחליט עלייך? כמובן, את. כל אחת מאיתנו מחליטה על עצמה. ואני בכוונה משתמשת בביטוי של ילדי הגן. מי קובע? כמובן, את. את לא חייבת – יכול להיות שאת מרגישה שמסתחרר לך הראש מלחשוב איזה הרגל באמת הכי מתאים לך לאמץ ראשון. אז אין בעיה! נתתי כבר במפגש הראשון דוגמאות להרגלים הראשונים הכי חשובים: התלבשות עד הנעליים, הברקת הכיור, סידור המיטה, ויש בשירותים, הכנת התיק/הבגדים למחר. יש סיבה לכך שאלה הרגלים ראשונים במעלה, שכדאי להתחיל מהם. אבל את לא חייבת להתחיל מהם! יש לך הזכות והחופש, בשיטה הזאת, לדחות את כולם ולהתחיל דווקא מהרגל אחר, שדווקא לך ולמשפחתך – הוא-הוא הכי חשוב. למשל, אולי חצי מהבלגן בבית שלך נוצר מפני שכולם זורקים את הדברים שלהם בסלון כשנכנסים הביתה, ואם רק תאמצי את ההרגל לדאוג שכולם ישימו הכל במקום תיכף ומייד, כל הבית ייראה אחרת. הרגל כזה, ברגע שהוא משתרש, יכול כבר להשפיע על כל בני הבית להתקדם להרגלים נוספים. כי ברגע שהשתלטנו על ההרגל "לשים במקום" את התיק, המעיל, הנעליים, המטרייה והקניות ברגע הכניסה הביתה – קל לנו יותר "לשים במקום" עוד ועוד דברים שבעבר היינו מניחים בכל מיני מקומות, להצטבר לנו ב"שריפות" משתוללות.

 

בשיטה שלנו, השינוי נוצר לא בגלל כניעה נזופה לכפייה מבחוץ. לא מהניסיון לחיות בבת אחת לפי שיטה סדורה ושלמה של "חיים מסודרים".

השינוי נוצר מבפנים. מתוכך. מתוכי. בבנייה איטית והדרגתית של קוביית-הרגל על גבי קוביית-הרגל. לפי הסדר שאת קובעת. כשאת בוחרת את ההרגלים החדשים שאת רוצה לאמץ, כשאת מתרגלת אותם לפי הקצב שלך, לפי כמה שאת מסוגלת, לפי מה שמתאים לך ולבית שלך, לפי מה שהכי נחוץ לך, לפי מה שהכי קל לך ליישם, וכשאת כל הזמן אומרת לעצמך: "אני בסדר", "רומא לא נבנתה ביום אחד", "גם מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד". כשאת מזכירה לעצמך: צעדים של תינוק. לאט לאט. כשאת סולחת לעצמך. כשאת אוהבת את עצמך. כי מגיע לך. כי את טובה ומקסימה וחכמה, כי את נהדרת כמו שאת. אז אולי הקשב קצת בורח לך – לא נורא, אז ייקח לך לא 21 יום ללמוד הרגל חדש, אלא אולי 28 יום ואולי שלוש וחצי שנים. לא נורא, אז את שוכחת כל פעם חמישה ימים ברציפות ונזכרת רק ביום השישי? בסדר, אבל את נזכרת. ואולי את צריכה דבקיות בכל מיני מקומות בבית שיזכירו לך? זה בסדר, זה פטנט ידוע, והמציאו אותו מפני שיש מיליונים של אנשים כמוך. את לא לבד! כולם צריכים תזכורות, בסך הכל טוב שיש שיטות רבות לתזכורות.

 

את מתחילה בקטן. הרגל אחד. לא יותר מדי. לא להתאמץ יותר מדי רק בשביל להתעייף ולהתייאש מחר. רק אחד. זה כבר שיפור ענקי! תברכי את עצמך, תעריכי את עצמך! הרבה מכן מספרות לי: "אני רק עושה דבר אחד! אני לא מצליחה להתקדם!" ואז, כשאני שואלת מה הדבר האחד, מתברר שאת "רק מסדרת את המיטה שלי כל בוקר. אה, וגם את כל המיטות של ששת ילדי, נכון. אה, וגם אני מעבירה ויש על ארבעה חדרי השירותים בבית כל בוקר. ושכחתי שבאותה הזדמנות אני בעצם גם שוטפת שם את הרצפה, כי הרי התזתי מים ממילא. כן, זה לא מושלם אבל הכל נראה נקי, כל יום. אה, רגע, גם כל ערב אני מבריקה את הכיור". מה את אומרת! אז את עושה הרבה מאוד מאוד...

 

אבל אתן יודעות, שהנטייה שלנו, הפרפקציוניסטיות בנשמתן, היא להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה. לכן הפרפקציוניזם הזה כל כך מזיק לנו. מה אנחנו רואות? לא את מה שאנחנו עושות כבר אוטומטית, אלא את כל מה שאנחנו חושבות שאנחנו צריכות לעשות אבל עדיין לא עושות. ככה אנחנו מכשילות את עצמנו! וזאת עוד סיבה להחזיק יומן ניהול הבית, אם כמחברת או קלסר, ואם כסתם דבקית שדבוקה לראי באמבטיה – כשיש לנו רשימה כתובה מול העיניים של כל מה שאנחנו ממילא עושות כל יום, זה נותן לנו תחושת הישג, זה מאשר לנו את מה שעשינו, זה מזכיר לנו, שבאמת ביצענו את מה שרצינו לבצע, ונותן לנו כוח להמשיך גם ביום הבא.

 

אז השיטה שלנו מבוססת על עבודה מבפנים. לא מתוך כפייה למישהו אחר, לא מתוך לחץ, לא מתוך חרדה, אלא לאט אבל בטוח, מבפנים, מתוך הלב, באהבה –

מבשמת