הירהורים על אירגון הבית והחיים 13 – נכנסים הביתה

ד"ר בשמת אבן-זהר

יש נקודת תורפה קבועה שלנו, שהיא מקור לבלגאן וחוסר אירגון. נקודת התורפה הזאת היא כשחוזרים הביתה מפעילות כלשהי. אנחנו נכנסות בדלת, מניחות את כל הדברים "רק לרגע", "בינתיים", "תיכף אני אטפל בזה", אם יש לנו ילדים, גם הם מניחים את כל הדברים שלהם פה ושם, רק "בינתיים", ותוך דקות ספורות יצרנו בלגאן גדול, והוספנו כמה אבנים שרובצות לנו על הלב.

כי זאת יש לדעת: כל פריט שאנחנו מניחות בצד, כביכול בהיסח הדעת, מתוך אי רצון ותחושה של חוסר יכולת לטפל בו תיכף ומייד (זוכרת את עיקרון ה"תיכף ומייד" מרשימת העקרונות שלנו?) – מייצר בו ברגע אבן קטנה שרובצת לנו על הלב. האבן הקטנה הזאת היא הזיכרון במוח שאומר לנו: "את צריכה לטפל בזה". כל דקה שהאבן ממשיכה לרבוץ לנו על הלב היא הולכת וגדלה כי "היית צריכה כבר לטפל בזה" וגם "את לא בסדר שאת דוחה". יש ערימה ענקית של אבנים כאלה, בכל מיני גדלים, שרובצות לנו על הלב, ולכל אחת קול קטן שמנקר במוח כל הזמן, "צריך צריך צריך". מרוב אבנים וקולות יש לנו הרגשה שמיליון דברים מחכים להתנפל עלינו, כך שאין לנו כוחות לטפל בפריט המיליון ואחד שמגיע עכשיו. האבנים האלה מכבידות עלינו, מאיטות את התנועות שלנו, משתקות אותנו. כל הקולות שמנקרים לנו במוח משתקים אותנו. לא נשאר לנו מקום במוח לחשוב את המחשבות הטובות שלנו!

אז איך אנחנו דואגות לכניסה מאורגנת הביתה?

נתחיל בכך, שנבדוק עם מה אנחנו חוזרות הביתה: נגיד שעכשיו חורף, ואני חוזרת הביתה עם שני ילדי. כשנכנסים בדלת אנחנו פושטים שלושה מעילים (שנזרקים על הספה והכורסה?), אנחנו מתפרקים משני תיקים (שמונחים עכשיו על הרצפה באמצע החדר ועל הספה?), ביד יש לי צרור מפתחות שפתחתי בו את הדלת (שמתי אותם "רק לרגע" באיזה מקום, ואחר כך אשכח איפה שמתי?), חלצנו שלושה זוגות נעליים (שעכשיו חוסמים את הכניסה לבית?) והנחנו את הקניות (על הרצפה בכניסה? על שולחן האוכל?). בלגאן בין-רגע!

נוסף על עיקרון ה"לעשות תיכף ומייד" ועיקרון ה"להחזיר למקום" הגיע הזמן להיזכר גם בעיקרון של "מקום לכל דבר, וכל דבר במקום". ולכן נשאל את עצמנו: האם יש לנו מקום עבורם, או שהסיבה שהם נזרקים לכל עבר היא לא רק שאין לנו הרגל לשים אותם במקום, אלא שאין להם מקום?

הנה כמה רעיונות למקום שצריך להכין בבית:

- מתלה למעילים (אפשר סתם ווים על הקיר שליד הכניסה. זו לא חייבת להיות החלטה שתישאר לנצח! אל תרשי לפרפקציוניזם שלך לחסום אותך שוב). לילדים: בגובה שלהם.

- מתלה לכל תיק, או מדף לתיקים. לילדים: בגובה שמתאים להם.

- מקום קבוע למטריות.

- מקום לנעליים שבשימוש שוטף.

- מקום קבוע למפתחות (אני מכניסה את המפתחות במנעול הדלת העליון מבפנים, וזה טוב גם לצורך נעילת הבית מבפנים בלילה).

- מקום קבוע לנייד (לי יש מקום קבוע למטען של הנייד, ופיתחתי הרגל להוציא את הנייד מהתיק עם הכניסה לבית, ולשים אותו במטען או ליד המטען).

לאחר שיש מקום קבוע לכל הדברים, מתחילים בהרגל חדש: ברגע שנכנסים הביתה, עוד לפני שמתיישבים, נקפיד מייד שכולנו נשים את החפצים במקום. תיכף ומייד. תולים את המעילים, שמים את המפתחות והנייד במקומותיהם הקבועים, אם חולצים נעליים אז מניחים מייד על מתקן הנעליים, מוציאים מהתיק את מה שצריך להוציא ותולים אותו במקום, פורקים את כל הסלים והתיקים האחרים ושמים הכל במקום. כך חסכנו בלגאן שנצטרך אחר כך לסדר במאמץ גדול, ומנענו התחלה של הצטברות שתוך זמן קצר כבר תשתולל בכל איזור הכניסה לבית. חשוב לעשות את זה לפני שמתיישבים, מייד כשנכנסים, אחרת פשוט לא יהיה לנו כוח...

כתזכורת, עד שההרגל יהפוך לאוטומטי, אני מציעה לנו להדביק על הדלת דבקית או דף גדול שעליו סמל שיזכיר לנו, ורק לנו: לפרוק הכל למקום, תיכף ומייד (-:

באהבה,

בשמת