הירהורים על אירגון הבית והחיים 8 – מה בין ניירת לבין דחיינות?

ד"ר בשמת אבן-זהר

כשאנחנו מביטות בלב כבד בערימות הניירת שמצטברות אצלנו, לא תמיד מסודר לנו בראש מה צריך לעשות איתן, ואפילו מול מה אנחנו עומדות. אז בואו נעשה קצת סדר: בתוך ערימות הניירת מתחבאים כל מיני ניירות שצריך פשוט לזרוק. את הקבלה על הנעליים שקנינו לפני שנה אפשר כבר לזרוק, כי שילמנו עליהן, ואם היתה עליהן אחריות אי פעם – היא הסתיימה מזמן. גם את הפרסומת לחשמלאי לא מוכר אפשר לזרוק. לעומת זאת, את הקבלה על תשלום הארנונה – כדאי לשמור, כי לרשויות יש נטייה מעצבנת לדרוש "תשלום חוב" על משהו שכבר שילמנו מזמן. מכירות את "שיטת מצליח"? זאת השיטה: אם זה מצליח – הם הרוויחו. לא מצליח? לא קרה כלום. לכי תוכיחי ששילמת את הארנונה של שנת 2000... אם אין לך קלסר מסודר לענייני החשבונות של הבית, שאת יודעת איפה הוא, ובו חוצץ נפרד ל"חשבונות ארנונה ומים" (לא מתעקשת על השם) – איך תוכיחי? (על זה בקובץ נפרד)

הערימות המצטברות, הן אלה שפליי ליידי קוראת להן "נקודות חמות". "נקודה חמה" היא משחק מלים באנגלית: הוט ספוט הוא ביטוי שפירושו "מקום פופולארי", קרי "מקום שכולם נוהגים להגיע אליו", ואכן אלה נקודות בבית שברגע שמניחים בהן משהו, צ'יק צ'אק הן הופכות לערימה. אבל "נקודה חמה" היא גם מקום חם ושורף, ולכן התרגיל שלה לטיפול בערימות נקרא "תרגיל כיבוי אש לנקודות חמות" (Hot Spot Fire Drill). אז אני קוראת להן "שריפות" כי הן משתוללות ומתפשטות על שטחים, וכדי להשתלט עליהן צריך שיטור מתמיד ותרגיל כיבוי אש יומיומי.

אם כן, לצד הניירות, שצריך לתייק במקום הנכון (לפעמים התיקים או הקלסרים או הקופסאות שלנו, בדרך כלל הפח; ותרשו לי לצטט את פליי ליידי: "שיטת התיוק הטובה ביותר היא סל הניירות") יש גם ניירות מפחידים. הם אלה שנמשכים יותר מכולם אל השריפות. ולמה הם מפחידים? אה! כי צריך לעשות איתם משהו... צריך. צריך. צריך. ואנחנו פשוט לא מסוגלות לבצע את הטעון ביצוע...

למה?

המון סיבות. בואו נחשוב עליהן קצת. ראשית, אין לי זמן. שנית, אני לא יודעת מה/איך/כמה/למה. שלישית, אני לא אעשה את זה טוב. רביעית, לא יקשיבו לי. חמישית, זה מסובך מדי. בקיצור: הבנו את הקטע. צירוף קטלני של הפחדים שלנו והפרפקציוניזם שלנו, של רגשי האשמה והקולות השליליים, עם קמצוץ של דיכוי, נזיפות וביקורת עצמית.

נו, מה עוד צריכה כל אשה כדי להתקדם בחיים?

גם לי יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת עדיין לעשות. אבל אני יודעת, שלאט לאט, ככל שאני כובשת יותר ויותר שטחים (עוד הרגל מתבסס, עוד איזור נקי ומסודר באופן קבוע), אני צוברת יותר ויותר כוח, ויש לי יותר ויותר כוחות לטפל בדברים שקודם לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב עליהם מרוב שעשו לי רע.

אז מה עושים?

מה שצריך הוא שיטה. ולשיטה שני חלקים: האחד, לנתק את הדבר שצריך לעשות מכל הרגשות הרעים שנדבקו אליו, בין היתר בעזרת האמירות החיוביות שלנו לעצמנו. השני, לפרק את הדבר שצריך לעשות לחלקים: במקום האשליה שצריך לבצע "זבנג וגמרנו" (ואז הדבר רק נראה כמו משימה ענקית שהיא למעלה מכוחנו), אנחנו נלך פרה-פרה כל העדר, לאט לאט, בצעדים של תינוק, וכל הדברים שאמרנו.

נגיד שאני רוצה לעשות רשיון נהיגה. או לחילופין להגיש דו"ח למס הכנסה על שנת 2005.

לגבי רשיון הנהיגה, יש טופס בערימת הניירות שלי. והוא תקוע שם. לגבי הדו"ח למס הכנסה, יש דף בערימת הניירות שלי. והוא תקוע שם. זו לא בעייה של "ניירת", זו בעייה של "דחיינות".

איך נטפל במטרות חיוביות וחשובות אלה בשיטת פליי ליידי?

מצד אחד, נפרק כל משימה ענקית כזאת לתת-משימות קטנות מאוד, שנתחיל - ב-ה-ד-ר-ג-ה, לטפל בהן.

ומצד אחר, נתחיל לסלוח לעצמנו. כל הזמן לזכור, שהיום יותר טוב מאתמול, שבגדול אני משתפרת, ואני בדרך למטרה, ואני אגיע לשם!

משימה ראשונה: הפירוק

אני לוקחת איזה דף ורושמת מה אני בעצם צריכה לעשות. בשלב השני, אדרג את מה שכבר רשמתי לפי סדר הפעולות והחשיבות. למשל, כדי לעשות רשיון נהיגה, מה עוד צריך לעשות? בדיקת עיניים? ללמוד לתיאוריה? לגשת למבחן תיאוריה? לאתר מורה לנהיגה שקיבלתי עליו המלצות טובות? לשלם איזו אגרה? מבחינת סדר הפעולות, ברור שצריך ללמוד לפני שניגשים למבחן...

כדי להגיש דו"ח למס הכנסה, מה אני בעצם צריכה לעשות? אני צריכה לאסוף את כל תלושי המשכורת, את כל דיווחי קופות הגמל, את כל הקבלות על התרומות שתרמתי באותה שנה, וכן הלאה. כל פריט כזה הוא משימה, ואם לא הייתי מספיק מאורגנת, אז זו לא משימה קלה. באיזה ערימות מתחבאים תלושי המשכורת? מדוע כל הקבלות על תרומות משנת 2005 לא מאורגנות יחד בחוצץ נפרד, ואני נאלצת לעמוד ולמיין ערימה גדולה של קבלות כדי לשלוף אותן?

כאשר אנחנו מפרקות את הדבר הגדול הזה "אני צריכה לעשות רישיון נהיגה" לחלקים קטנים, התוצאה היא שכל אחד מהם נראה פחות מאיים, ותוצאה שנייה היא שזה עושה את זה יותר ברור בשבילנו, שלא צריך לעשות "ה-כ-ל" אלא רק משימה אחת קטנה. תמיד, מה שעומד בפנינו הוא רק המשימה הקטנה הבאה.

ועל הדרך אנחנו מגלות, מה היה כדאי לנו לארגן מלכתחילה, ואיך. למשל, שכל מה שקשור בענייני כספים כדאי שיהיה מאורגן לפי שנים, ומקובץ לפי קטגוריות.

משימה שנייה: עידוד ותמיכה

בשיטה שלנו, אנחנו מפסיקות להלקות את עצמנו על מה שאנחנו "לא עושות" ועל מה ש"הייתי צריכה כבר מזמן..." - ואנחנו אומרות לעצמנו אמירות חיוביות בלבד (אתן זוכרות את דף המנטרות שחילקתי לכן?).

מספיק נזפו בנו! זה מדכא אותנו כשאנחנו נוזפות בעצמנו! די!

בנקודה זו אני רוצה להזכיר לנו, שלעתים חוסר התמיכה שלנו בעצמנו, מקבל חיזוק מבחוץ.

במלים אחרות, לפעמים אנשים אחרים בחיינו אומרים לנו אמירות מדכאות, שמחזקות את התחושות השליליות שיש לנו בפנים. זה מאוד מקשה עלינו במאבק שלנו להפסיק את הקולות השליליים שמדברים אלינו בפנים, ולהשמיע לעצמנו את המנטרות החיוביות שלנו, כמו "את יכולה לעשות כל דבר במשך רבע שעה", או "רומא לא נבנתה ביום אחד", או "את אף פעם לא בפיגור, את לא צריכה להשלים חובות, תצטרפי איפה שאת עכשיו".

לגבי הדיכוי מבחוץ, אני מציעה לפעול בשני שלבים: בשלב הראשון, להתחיל לשים לב ולשמוע את האמירות המדכאות שבאות מבחוץ. שימו לב: דיכוי יכול להופיע גם בצורת בדיחה. כשזה נעשה מצד הקרובים לנו ביותר, יש לנו נטייה להמעיט בחומרת ההשפעה. אנחנו אומרות "הוא רק צוחק". בפועל, זוהי עצימת עיניים.

אני לא רואה בדיכוי הזה רשע, אבל אני כן טוענת שזוהי התנהגות תרבותית נלמדת. זה לא בכוונה. זה פשוט דפוס שהם למדו. והתוצאה היא דיכוי שאנחנו משתפות פעולה איתו.

ונקודה קטנה שאני רוצה להאיר עליה, ככה בקטן, היא שבדרך כלל חוסר הביטחון שלנו וחוסר האמונה שלנו בעצמנו הם מה שמזמינים את ההערות מבחוץ מלכתחילה. ככל שאנו מתחזקות, אנו מגלות שמשום מה הפסיקו להגיד לנו "את תמיד תהיי בלגניסטית, אין לך סיכוי" (לא נכון, אפשר ללמוד כל דבר, בסך הכל מדובר בהרגלים טובים), או "אה, התחלת שיגעון חדש? בטח גם זה יעבור לך מהר" (נחיה ונראה), או "מס הכנסה? שטויות, הם בחיים לא יחזירו לך כסף, חבל על הזמן שלך" (לא נכון, החזירו לי הרבה פעמים) או "את, לנהוג? בחיים לא אתן לך לנהוג באוטו שלנו" (למה לריב עכשיו, נראה אותו אחרי שאעבור את הטסט).

בשלב השני, אחרי שאנחנו מתחילות לשמוע וגם מספיק במודעות כדי להגיד לעצמנו בגלוי: "עכשיו שמעתי אמירה לא תומכת", אנחנו במצב טוב להפסיק את זה. אפשר להגיד: "זה לא נעים לשמוע". אפשר להגיד, "אם אין לך משהו תומך להגיד, אל תגידי שום דבר". אפשר להגיד "סליחה, אני מרשה רק להגיד לי 'כל הכבוד שאת הולכת על זה. באמת חשוב שיהיה לך רשיון נהיגה'". אפשר להגיד בפשטות "אני מעדיפה עידוד ותמיכה, בבקשה".

זה כמובן טוב לכל נושא: מישהו לועג ליכולת שלך להיות מסודרת? מישהו צוחק על המסרים החיוביים שאת מנסה להגיד לעצמך? מישהו מלגלג על הניסיון שלך להשתלט על הניירת? מישהו לא מאמין שאת תתמידי לסדר את המיטה כל בוקר? אולי את לא מאמינה, אבל זה מדכא אותך.

עוד בקושי יש לך כוחות לעשות את השינוי בעצמך, ויש לך עוד קול קטן בתוכך שלא מאמין שתצליחי – מה שאת צריכה עכשיו הוא חיבוק ותמיכה והבעת אמון והערכה, לא זילזול, לא משנה אם הוא עטוף ב"רק צחקתי", ולא משנה אם את חושבת ש"זה לא משפיע עלי".

הדחיינות תמיד קשורה לרגשות הרעים שכרוכים בנייר או בפעולה.

הדחיינות תמיד קשורה לפחדים שלנו.

לאט לאט, עם תוכנית פעולה ברורה ביד (אפילו אם רשום בה רק משהו אחד ושאר השלבים עוד לא ידועים לנו), ועם אמונה בכוחות שלנו – נשיג את המטרות שלנו, אחת אחת.

באהבה,

בשמת