הירהורים על אירגון הבית והחיים 1 – גמישות והתאמה אישית

ד"ר בשמת אבן-זהר

אבני הבניין של שיטת האירגון שלנו מבחינת אירגון הזמן: כמה עקרונות, כמה הרגלים, שלאט לאט ובהדרגה מצטרפים והופכים לאוטומטיים, עד שאנחנו מוצאות את עצמנו עושות שינויים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. בהתחלה קצת, ולאט לאט מתווספים עוד שינויים חיוביים.

הרבה שואלים אותי: מוכרחים להבריק את הכיור? למה לנעול נעליים? מה החלק הכי חשוב בשיטה? מותר לי לא להעביר "ויש" על השירותים בבוקר – אני יכולה בערב?

אני מוצאת שחשוב מאוד להדגיש, שהשיטה הזאת מאוד גמישה. היא נועדה להיות משהו שצומח מלמטה, ממי שעושה את זה.

הדבר הכי חשוב הוא – פשוט לעשות. פשוט לקום ולעשות. משהו. לא חשוב מה.

נכון, פליי ליידי מסבירה שהברקת הכיור היא אבן יסוד של השיטה שלה. זה ממש קובע את הטון בכל הבית. אני מסכימה איתה: כיור מבריק גורם לאושר גדול (משום מה. זה פשוט ככה), גורר אחריו שכבר תנקי את השיש, גורר אחריו שגם שולחן האוכל יהיה נקי, גורר אחריו שהסלון יהיה מסודר, וככה בלי להרגיש את כבר עושה את זה כי "זה רק ייקח שתי שניות".

כמה זמן זה באמת לוקח? טוב, זה משתנה. אבל הזמן האמיתי הוא הזמן שבראש שלנו.

כשאנחנו מתחילות לחשוב: אוי, אין לי זמן לזה. אין לי כוח לזה. זה ייקח יותר מדי זמן. לא עכשיו. למה תמיד אני. למה אף אחד לא עוזר לי. הכל עלי... פתאום כל משימה הכי קטנה נראית כמו עול כבד מאוד.

אבל כשכבר הברקנו את הכיור – אנחנו בשוונג! וגם, הכיור כל כך מבריק – פתאום בולט לנו שהשיש מלא בלגן או לא נקי. ופתאום, משום מה, רק מפני שהתחלנו כבר "לעשות משהו", ורק מפני שאנחנו רואות את הכיור המבריק שלנו ומרגישות נהדר – זה כבר לא נראה לנו כזה סיפור להשקיע עוד שנייה להעביר סמרטוט על השיש.

אז מה השתנה? הזמן שלנו? לא. הגישה שלנו.

גם הנעליים. מה שמשתנה הוא הגישה שלנו. החזקת הגוף שלנו. הקלות שאנחנו פתאום מקבלות. הכוחות שצומחים לנו בשביל "פשוט לעשות" כל מיני דברים.

אבל כמה חיוני להתחיל דווקא מהכיור והנעליים, שתי אבני היסוד של פליי ליידי?

היא אומרת: חיוני מאוד.

אבל באותו זמן היא מדגישה שוב ושוב: צעדים של תינוק! לאט לאט! קצת קצת! לא לרוץ מהר מדי רחוק מדי! כל אחת בקצב שלה. אנחנו לא מחפשות "שלמות", רק שיפור! אנחנו בדרך לאהוב את עצמנו, לא בדרך להפוך את חיינו לסבל ועול. פליי ליידי אומרת: תתאימי את השיטה שלי לעצמך.

אני קוראת את הסיפורים ששולחים לה, ודבר מאוד מעניין מתבטא בהם:

כל כך הרבה אנשים כותבים לה שהם קראו אותה שנים, ולא הבריקו את הכיור! לקח להן שנים להתחיל בזה. אבל בינתיים הן הפנימו יותר ויותר את העקרונות, ולאט לאט השתנתה הגישה שלהן, והן התחילו למשל לסלק דברים מיותרים מהבית. זה לקח להן המון זמן, אבל לאט לאט הן גילו שהבית שלהן מסודר כמעט כל הזמן בלי מאמץ. או, הן שינו את הרגלי הצריכה שלהן. כבר לא מכניסות כמעט כלום. או, הן התחילו להנהיג תפריט חודשי מאורגן, ולהזמין רק את מצרכי המזון שמתאימים לתפריט, ככה שהוצאות האוכל שלהן ירדו פלאים. או כל מיני שינויים. ורק בסוף הן הגיעו להבריק את הכיור!

אז מלת המפתח היא: גמישות.

השיטה הזאת איננה בית סוהר. איננה כפייה. איננה משהו שמונחת מלמלעלה.

נכון, יש בה שורה של עקרונות ופטנטים, אבל היא נותנת מקום של כבוד להפסקות, למנוחה, לכוס תה עם רגליים למעלה, לסליחה עצמית, לקבלה עצמית, לאהבה עצמית, ולקצב שמתאים לכל אחת ואחת.

אני מציעה כלים, אבל מה ואיך תיישמי מהם – זה תלוי בך.

גמישות.

התאימי לעצמך. הקשיבי לעצמך. תלכי בקצב שלך.

באהבה,

בשמת אבן-זהר