קינקייד, ג'ואן 1994. " זו שמוכרחים לציית לה - פנלופה ליץ'". הארץ, 8.5.1994.

 ©כל הזכויות שמורות

 

 

זו שמוכרחים לציית לה - פנלופה ליץ'

 

קינקייד ג`ואן

 

 

עיתון "הארץ", 8.5.94

 

 

פנלופה ליץ´, הגורו של הטיפול בילדים, יוצאת עכשיו במתקפה חדשה: ילדים משלמים מחיר כבד על ניסיונם של ההורים לשלב את גידולם עם בניית קריירה. מיליונים רכשו את "תינוק וילד" שלה, אך בביתה, היא מודה, לא הכל היה לפי הספר.

 

ראיון

 

אם למופת היא אגדה, מעונות יום מזיקים והאופן שבו רוב הזוגות מתאמצים לשלב עבודה עם משפחה גרוע גם להורים וגם לילדים. "אני לא מאמינה שההורים נהנים מהכל, אני לא מאמינה שהם נהנים ממשהו בכלל", אומרת פנלופה ליץ´, ותיקת הטיפול בילדים בבריטניה. המסר המעודכן הזה מפי ליץ´, שמיליוני הורים סמכו עליה בשנות השבעים והשמונים במאמציהם לשלב עבודה ומשפחה,יפגע בשיווי המשקל של נשים הגאות ביכולתן לעשות את זה, וחושבות שילדיהן מקבלים את הטיפול הנכון; הוא יטריד את מנוחתן של משפחות הנעזרות במעונות יום; והוא ירגיז זוגות שעובדים עד קצה גבול יכולתם כדי לגמור את החודש. מטרתה של ליץ´ היא לטלטל זוגות ולאלץ אותם לבחון את חייהם מחדש. זה שנים אחדות שהיא חושבת שמשפחות וממשלות במערב אינן ממלאות את צרכי הילדים.

 

בספר שהוציאה לפני כמה חודשים, "ילדים בראש", יוצאת ליץ´ בקריאה למהפכה בחברה, לשינוי עמוק כמו זה שהביאה התנועה הפמיניסטית, ומבחינות רבות שינוי שהוא המשך לזה שהביאה אותה תנועה

ליץ´ מזהירה, שאם החברה לא תאפשר לילדים, בשנות חייהם הראשונות - השנים שבהן נקבעים במידה רבה מנת המשכל, המזג, הערכים והסיכויים להצליח - לבלות זמן רב יותר עם הוריהם, הילדים הניזוקים האלה יעלו לחברה, בבגרותם, יותר משהיא תוכל לשאת. "אלימות, פשע, התמכרות לסמים, כל הבעיות הגדולות של החברה המערבית נובעות מגידול ילדים ומהחינוך שלהם. אם נרצה, נוכל לעשות את זה טוב יותר", היא אומרת.

 

ליץ´ דורשת חופשות בתשלום להורים במשך ששה חודשים אחרי הולדת תינוקם, והיערכות מחדש של העסקים והתעשייה באופן כזה, שהורה יוכל לעבוד עבודה חלקית, עם שכר והטבות סוציאליות, עד שילדיו יהיו בני שמונה. מדיניות של מתן בחירה למשפחות תכלול גן ילדים חינם לבני שלוש וארבע ומעונות שבהם יוכלו הורים, שמגדלים את ילדיהם בבית, להשאיר את הילדים לכמה שעות כדי להתאוורר. זה יכול לעזור במיוחד לעניים, שאין להם מבחר אפשרויות בכל הנוגע לגידול ילדיהם.

 

ליץ´ מציעה שינוי גדול לא פחות בגישה לילדים. ילדים הם אזרחים צעירים, היא טוענת, וצריך להעניק להם את כל זכויות האזרח שניתנות למבוגרים - לא זכות ההצבעה בבחירות, אבל הזכות להגנה מענישה גופנית והזכות לשאול לדעתם בכל הדברים שנוגעים לרווחתם, החל בטיפול רפואי וכלה בגירושי ההורים. כדי לפקח על כל אלה, מציעה ליץ´ למנות שרים לענייני ילדים.

ליץ´, בריטית רזה ונמרצת בת 56, אינה מאשימה הורים במצב העגום השורר היום. היא מאשימה את המחירים המאמירים ואת השכר הפוחת, הגורמים לכך שזוגות נאלצים לצאת לעבודה ולהפקיד את ילדיהם במעונות יום. היא מאשימה את המעסיקים שמתעלמים מהעול שרובץ על הורים, ומאשימה את הממשלות שלא תומכות במידה מספקת במשפחות. היא גם מאשימה את האתוס בתרבות שהוריד את תפקיד ההורים לשפל והעלה לפסגה את התחרות והכסף.

 

למרות העובדה שליץ´ קוראת למהפכה חברתית רדיקלית, אידיאליסטית ויקרה מאוד, יש לה תומכים בין שוחרי ילדים ומחנכים בארצות הברית. שני מומחים מפורסמים ומכובדים בתחום הטיפול בילדים, ד"ר בנג´מין ספוק וד"ר ברי ברייזלטון, תומכים תמיכה איתנה בליץ´. שניהם קדמו לה במעבר ממעמד של יועץ למעמד של אקטיוויסט, ושניהם מנהיגים קואליציה רופפת של רופאים, פסיכולוגים ומומחים לטיפול בילדים בגיל הרך, שלוחצת זה 20 שנה על ממשלת ארצות הברית לפרוש רשת ביטחון מתחת לבניה הרכים יותר של החברה - כדי שהורים שחייבים לצאת לעבודה לא ישללו מילדיהם טיפול נאות, וכדי שלכל הילדים תהיה הזדמנות שווה בחיים.

"אנחנו בצרה נוראה במדינה הזאת", אומר ברייזלטון. "אנחנו החברה הכי פחות קשובה לילדים בעולם - ארצות הברית מפגרת בעשר שנים אחרי כל מדינה נאורה אחרת בתמיכה במשפחות. הילדים שלנו סובלים מדברים שאיש לא מוכן להתמודד איתם לילדים במעמד הביניים אין הזמן הדרוש עם ההורים - זו קהילה גלמודה של ילדי-מפתחות; ואילו העניים חיים באזורי-קרבות. אנחנו מוכרחים לשנות את המערכות שלנו". ספוק, שכותב ספר על הדרך לשפר את העולם למען הילדים, אומר שהממשלה ועולם העסקים חייבים לעשות יותר לטובת משפחות.

 

כמעט כל מומחה לגידול ילדים מסכים עם ליץ´, שזאת שערורייה שלמדינה העשירה ביותר בעולם יש רקורד עלוב כל כך בטיפול בילדיה. וזו גם המדינה שסובלת מהשיעור הגבוה ביותר בעולם של אלימות ודיכאון בקרב צעירים. אבל רק מעטים ממעצבי המדיניות בארצות הברית מודים בבעיות שליץ´ מצביעה עליהן.

 

שרת המשפטים, ג´אנט רינו, קראה לסיים את יום העבודה במדינה בשלוש אחרי הצהריים, כדי שהורים יוכלו להיות בבית כשילדיהם חוזרים מבתי הספר. היא גם קראה לממשלה להשקיע מיליארדי דולרים במה שהיא מכנה "טיפול חינוכי" לילדים מיום היוולדם ועד גיל שלוש. נשיאת הקרן להגנת הילד, מריאן רייט אדלמן, שמשמיעה את קולה בוואשינגטון למען הילדים ומשמשת יועצת להילרי רודהם קלינטון, נוזפת כבר הרבה זמן בקונגרס על כך שאינו עוזר להורים להגיע למצב שיוכלו לבחור באמת בין גידול ילדים בבית לבין עבודה. היא דורשת להשקיע משאבים עצומים בתמיכה במשפחות.

 

ליץ´ נחשבת פורקת עול בתחום שלה. היא עמיתה באגודה הפסיכולוגית הבריטית ויושבת ראש האגודה לפיתוח הילד, אבל אין לה קשרים עם אוניברסיטה או מרפאה כלשהן, אין לה מנגנון פרסום, אין לה סוכן ספרותי, אין לה עוזרי מחקר או מזכירות; יש לה רק חדר עבודה בביתה בלונדון, מכשיר פקס ומוח עולה על גדותיו. היא אשה שופעת מרץ ושנונה, שמרבה להתבדח על חשבון עצמה. היא חמה ודעתנית, לא אמהית, אוהבת להתווכח על כל שאלה שנקרית בדרכה. כשתיארה יום עבודה בחייה, עישנה בשרשרת; ביום שלישי השתתפה בדיון במכון-מחקר על עיצוב מחדש של מערכת הרווחה בבריטניה; ביום רביעי נפגשה עם אחת המשפחות שהיא מייעצת להן בחינם; ביום חמישי טילפנו אליה ארבעה עיתונים יומיים ורשת בי-בי-סי וביקשו ראיונות, ורופא פולני ביקש שתסביר מיד לממשלת פולין למה צריך לאסור בחוק עונש מלקות בבתי הספר (חוק כזה אכן נחקק שם לפני ארבע שנים יסדו ליץ´ ופיטר ניואל גוף ושמו "די לענישה גופנית של ילדים". הגוף הוקם בתקציב אפסי ופעל רבות בשכנוע אנשים, שהכאת ילדים והטלת משמעת באמצעים גופניים גורמות להתנהגות אלימה בגיל מבוגר יותר.

 

בריטניה אסרה בחוק ענישה גופנית ברוב בתי הספר, וליץ´ מקווה שהחוק יוחל גם על מוסדות פרטיים. שוודיה, נורווגיה, פינלנד, פולין, דנמרק ואוסטריה אסרו בחוק הכאת ילדים בכל מערכת החינוך, וגרמניה, שווייץ, אוסטרליה וקנדה עומדות לעשות זאת. "למה החוק מרשה להכות ילד אבל אוסר להכות את הבוס, או את האשה, או כל אדם אחר?" היא שואלת.

 

באחד הראיונות נשאלה ליץ´ אם לא היכתה פעם את ילדיה. "אף פעם לא", ענתה, "לא היה עולה בדעתי להרביץ לילד יותר משהיה עולה בדעת הורה כלשהו לנשוך את הילד שלו. כמובן, יש כאלה שעושים את זה". אבל היא הודתה שאיבדה פעם עשתונותיה. "זה היה אחרי שעברתי ניתוח בבית חולים", סיפרה, "ובני, מתיו, היה אז בן חמש או שש. ביום הראשון שלי בבית, היתה בטלוויזיה תוכנית שרציתי לראות. מתיו, שהתגעגע אלי מאוד כשהייתי בבית החולים, רצה שאהיה אתו ואמר את זה בכנות גמורה. הוא נעמד ביני לבין הטלוויזיה ודרש תשומת לב. ארבע פעמים קמתי ממקומי והזזתי אותו, ובסוף אמרתי לו שאם הוא לא יזוז מלפני המקלט, אני אוציא אותו מהחדר.´נראה אותך´, הוא ענה לי. הוצאתי אותו. הוא חזר ונכנס פנימה. הוצאתי אותו מהבית. הוא רץ סביבו לדלת האחורית, ואני טסתי לדלת מבפנים כדי לסגור אותה לפניו. ואז נזכרתי שיורד שלג בחוץ ושמתיו לא נועל נעליים היום, מתיו זוכר שהוא נפגע מאוד מהתקרית הזאת. אני נזכרת בה ומתביישת"

 

בבריטניה הועלה מחזה לילדים שכתבה ליץ´ עם שותפה, "פתאום שמח" שמו.

המחזה מלמד איך לפתור עימותים בדרכי שלום. "הוא הפך להיות כלי תעמולה נפלא", אומרת ליץ´ וצוחקת. "אמנם לא נפלא כמו של סוויפט, ובכל זאת..."

בסוף השבוע הזה היא בילתה בבית נופש של המשפחה מחוץ לבריסטול, לשם היא מרבה לנסוע עם בעלה, ג´רלד ליץ´, אנליסט למדיניות השמירה על איכות הסביבה, ועם שני ילדיהם, מליסה, אנתרופולוגית שנשואה לאנתרופולוג, ומתיו, אנליסט בתחום איכות הסביבה. אחיותיה וילדיהן, שמתגוררים בבית הזה, קוראים לה בחיבה: "היועצת העולמית שלנו".

 

פנלופה ליץ´ אינה נראית כמו רפורמטורית. היא הבת השנייה משלוש, במשפחה מהמעמד הבינוני שחיה ברווחה. היא לא ידעה הרבה מחסור או אי-צדק. "היתה לי ילדות מאושרת", סיפרה בראיון. "לונדון בזמן המלחמה היתה מקום נהדר, מנקודת המבט של ילדה. תארי לעצמך, את בת שנתיים, הסירנות מתחילות לצפור, מוציאים אותך מהמיטה, מורידים אותך למקלט ומשכיבים אותה על מיטת עץ, וכל המבוגרים יושבים סביבך ומשחקים קלפים עד הבוקר. פשוט נפלא. אהבתי את זה"

 

אבל היתה בילדותה גם פרשה אחת כאובה מאוד. אביה, נייג´ל בלצי´ן, סופר, ראה בילדים "נטל יקר" וכמעט לא הקדיש לפנלופה תשומת לב. אחרי המלחמה עקר עם משפחתו לחווה בקנט, והתיידד שם עם הפסל מייקל איירטון ואשתו ג´ואן.

 

האב תמיד התעקש שנישואיו לאליזבת, סופרת והיסטוריונית של המטבח, יהיו נישואים פתוחים. אליזבת עשתה ככל יכולתה כדי להשלים עם הדרישה הזאת (האב ניהל ב-41´ רומן שכמעט הרס את המשפחה), אבל בקנט היא דווקא התאהבה בפסל מייקל איירטון ועברה לגור אתו בלונדון. ב-1949 נמכר הבית הכפרי בקנט וחיי המשפחה, כפי שהכירה אותם פנלופה, אז בת 12, הגיעו לסיומם. בית המשפט קבע שפנלופה תתגורר עם אביה, שכן אמה חיה "בחטא"."לא אהבתי אותו ופחדתי ממנו", נזכרת היום ליץ´. "ואני לא יודעת למה, בכל הכנות. נדמה לי שהרגשתי אצלו ריחוק ומורת-רוח כלפי. הוא לא היה איש גס-רוח, פשוט הרגשתי שהוא לא כל כך אוהב אותי. היום, כאדם מבוגר, הייתי יכולה לומר שהוא לא רצה ילד שני, אלא אם זה יהיה בן".

 

כמה שנים אחר כך הורשתה פנלופה ליץ´ להתגורר עם אמה, שנישאה בינתיים למייקל איירטון וחיה ליד קיימברידג´. "תמיד הייתי קרובה מאוד לאמי. ממנה קיבלתי חוש צדק לילדים", אומרת ליץ´. "היינו קרובות מאוד. אני לא זוכרת שאנחנו, הילדים, היינו רק ילדים בשבילה. היינו גם בני אדם, אנשים". יחסים אלה עם אמה מסבירים אולי את המשמעות המיסטית-כמעט שמייחסת ליץ´ לקשר אם-ילד. ב-1956 החלה ליץ´ ללמוד היסטוריה בקיימברידג´. היא נישאה בתקופה שעסקה בעבודה סוציאלית בלונדון וקיבלה תואר שלישי בפסיכולוגיה בבית הספר לכלכלה בלונדון

 

אז בא משבר נוסף ושינה את חייה. ליץ´ כבר היתה מבוססת למדי כחוקרת בתחום חינוך ילדים, כשבנה בן השנתיים, מתיו, כמעט מת מדלקת קרום המוח ב-1971. מקום העבודה שלה, המועצה למחקר רפואי, לחץ עליה לשוב במהרה לעבודה.

 

כשמתיו יצא מכלל סכנה, הפקידה אותו ליץ´ בידי אומנת וחזרה לעבודה, וזאת -"בשעה שידעתי היטב שאני הייתי האדם החשוב לו ביותר באותו זמן". מתיו החלים מבחינה גופנית, אבל "כל דבר קטן היה גורם לו לבכות". כעבור כמה חודשים לא יכלה עוד ליץ´ לשאת את רגשי האשמה שלה והתפטרה מהעבודה. פרשה זו הכשירה אותה לבוא לעזרת נשים שמעסיקיהן, או הכורח הכלכלי, מאלצים אותן להיפרד מילדיהן בהיותם צעירים מדי. היום ליץ´ נבוכה מעצם העובדה שדבר כזה היה כרוך אצלה בהחלטה. "כנראה הייתי מטורללת", היא אומרת ודמעות בעיניה.

 

"ינקות", ספרה הראשון של ליץ´, נחל הצלחה צנועה, אבל ספרה השני, "תינוק וילד", שהתפרסם ב-1977, נמכר ב-2.5 מיליון עותקים בעולם ונעשה לקלאסיקה.

 

ספר ההדרכה המקיף והלירי הזה, שמתאר את התפתחות הילד מנקודת הראות של הילד, חולל מהפכה בתחומו. מטרת ההורות, הדגישה ליץ´, היא לכייף ולגרום הנאה.

 

מסע הצלב הנוכחי של ליץ´ נובע מספר-כיס קטן שהוציאה ב-1979 ושמו "למי אכפת?". ספר זה צפה את עליית הדור שזכה לכינוי "דור האני" ותקף פוליטיקאים על שאינם נותנים סיוע כספי לאמהות. הספר גינה את תנועת הנשים על שלא "הסתדרה" עם האמהות ועל שהגדירה "חוויה קסומה", כ"זמן מבוזבז על אידיוט שאינו שולט בצרכיו", בלשונה של ליץ´. קריאתה לתת לכבוד ועזרה לאמהות גונתה על ידי פמיניסטיות ותוארה כנסיגה לתקופת העבדות של האשה. פמיניסטיות נהגו לומר, שספרה "תינוק וילד" היה צריך להיקרא "מדונה וילד".

 

בימים אלה, אומרת ליץ´, נשים אומרות לה שהן לא יכולות להשיג הכל. באביב 93´ היא נשאה את ההרצאה המרכזית בכינוס שקיימה בניו יורק קרן מקנזי, ארגון של הורים ומחנכים מקיימברידג´, מסצ´וסטס. ראשית, אמרה אז למאות הנוכחים, אני יודעת שאתם בלחץ עצום: השקעתם כל כך הרבה זמן במאמץ להגיע לאן שהגעתם - איך יכול תינוק להשתלב בחייכם אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להסתפק במשכורת יחידה? אבל אם תמשיכו לעבוד תוותרו על גידול ילדכם. לעומת זאת, איך תוכלו לשלם את המשכנתה ולשמור על הוותק בעבודה אם תישארו בבית עם הילדים? זה לא מצב מחפיר? "

 

כאן, בארצות הברית, החזרה לעבודה היא בעיה של או-או: או שנשארים בבית עם הילדים ומאבדים ומאבדים ומאבדים, או שחוזרים לעבודה במשרה מלאה ומאבדים ומאבדים ומאבדים. להרבה אנשים אין האפשרות להיות אזרח בעל כבוד עצמי וסיפוק, וגם הורה טוב". רבים ממאזיניה רשמו את הדברים במחברות. אחרים בכו.

 

התגובה להרצאותיה (היא נושאת 30-40 הרצאות בשנה) היא בדרך כלל רגשית. המוני נשים ניגשות אליה עם דמעות בעיניים ואומרות שהן לא רוצות לאבד את הקריירה ולא רוצות לאבד את ילדיהן. היא מקבלת תגובות דומות לתוכנית השאלות-והתשובות שלה, "התינוק והילד שלך עם פנלופה ליץ´", המשודרת בארה"ב ברשת הטלוויזיה "לייפטיים", ארבע פעמים בשבוע "יותר מכל דבר אחר, מה שהורג אמריקאים שפונים אלי זאת הזכות המוחלטת של כל הורה בשוודיה, שיש לו ילד מתחת לגיל שמונה, לעבוד שש שעות ביום", אומרת ליץ´. "הם אומרים לי שאני ממציאה את זה או שאני מתארת ארץ אגדות, תלוי במידת הנימוס שלהם. שוודיה מסייעת למשפחות יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ואני נוטה להציג אותה כדוגמה לשינויים שאני רוצה לדון בהם. הרבה הורים בשוודיה מרכיבים את שבוע העבודה שלהם במדורג: אחד מהם עובד משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים, והשני - מעשר בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. כך הם זקוקים לארבע שעות בלבד לטיפול בילד, באמצע היום - וזה אחרת לגמרי מריצה עם הילד לגן בשמונה בבוקר, בדרך לעבודה, והאיסוף שלו בשש בערב, בדרך חזרה מהעבודה. בנוסף לזה שוודיה נותנת לאחד משני ההורים שנת חופשה עם 90 אחוז מהשכר, אחרי לידה של כל תינוק, ועוד שלושה חודשים של טיפול בתשלום סמלי, ו-60 יום בשנה לטיפול בילד חולה. ההבדל ביחס הוא קריטי: ילדים בשוודיה נהנים מהזכות לחיות עם הוריהם. זה מה שהייתי רוצה לראות אצלנו. חברה נאורה היא לא חברה שבה נשים חוזרות לעבודה כשהן עוד מדממות מהלידה "במיוחד בארצות הברית אני פוגשת גברים ונשים ששואלים: ´האם אנחנו רוצים לחיות במתח כזה, ולראות כל כך מעט זה את זה ואת הילדים שלנו? האם כדאי לחיות ככה?´ יש כאלה שרוצים מסלול קריירה אטי יותר. הם בעלי מקצועות חופשיים ממעמד הביניים, שמסוגלים להתקיים מהכנסה קטנה מזו שיש להם עכשיו והם מתחילים להרגיש שהחיים צריכים להיות מהנים יותר". זאת תחילת המהפכה, אומרת ליץ'

 

נשים יכולות אולי להשלים עם הצורך לוותר על "הנאה משני העולמות", אבל רבות מהן לא יכולות לחזור הביתה משום שהמשפחות זקוקות להכנסתן. רוב המשכורות של נשים נבלעות בתשלומי הטיפול בילדים. ואם לא די בזה, משפחות צעירות נאלצות להתמודד עם שכר מתכווץ, עלויות דיור מאמירות ומיסוי שהוכפל מאז 1960. מחקרים מורים שהורים וילדים מבלים יחד רק כחצי מהזמן שעשו כןבדור הקודם משום שנשים הולכות לעבודה.

 

בין מחנכים, פסיכולוגים ורופאי ילדים, אין כמעט חילוקי דעות באשר לצורך של ילדים היום בטיפול ותשומת לב רבים יותר מצד ההורים. אדוארד זיגלר, מנהל מרכז בוש לפיתוח הילד ולמדיניות חברתית באוניברסיטת ייל, אומר שהשנים שילדים מבלים במעונות יום לפעוטות הן אחד הגורמים הבולטים לגידול באלימות ודיכאון אצל ילדים. אבל מעטים מהמומחים רוצים בביטול מעונות יום ליץ´ כמעט בודדה בעמדתה שמעון יום מזיק לילדים מתחת לגיל שנתיים. "מאיפה בא הרעיון של מעונות יום לתינוקות בגיל ארבעה שבועות?" היא שואלת. "תינוק בן חודש לא יודע עדיין שהוא יישות נפרדת. הוא לומד את ההבחנה הזאת מהיחס של הזולת אליו. אם הוא רואה את עצמו בידי מטפלות שמתחלפות בלי הרף, כמו שמקובל במעונות יום, הוא לא יוכל לפתח את הערכה העצמית שלו. זה כמו להסתכל בבבואה שלך במראות המעוותות בלונה-פארק.

 

"כדי לפתח את ההערכה העצמית שלהם, תינוקות צריכים לשלוט באלה שמטפלים בהם. תינוק בן חמישה חודשים לא יכול לאלץ אותך להישאר אתו. אבל הוא לומד שכשהוא בוכה, אתה בא אליו. כשהואפ מושיט את זרועותיו, אתה נוטל אותו בזרועותיך. כשהוא מחייך, אתה מחייך. שום מטפלת לא מסוגלת למלא את הצרכים הרגשיים של יותר משני תינוקות בבת אחת. אחד מתעורר ורוצה לצאת מהלול, תינוק אחר אוכל על הברכיים שלך ושלישי זוחל ורוצה לטפס אל חיקך. הבעיה ברורה?"

 

זאת הגזמה, אומרות פמיניסטיות ואומרים מומחים לילדים. אליסון קלארק-סטיוארט, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירוויין וחוקרת בכירה של מעונות יום, מתלוננת ש"ליץ´ מזיקה לאמהות שרוצות לעבוד. אמא טובה יכולה לפצות את הילד שלה גם על שהותו במעון יום", ומעון יום עוזר להורים להתפרנס כדי "לספק לילדים את כל צרכיהם בגן הילדים ובבית הספר".

 

ליץ´ משיבה שמסע הצלב שלה משחרר נשים ומשפר את מעמדן אף יותר משהוא היום, משום שגם גברים יקבלו חופשות הורים ויוכלו להתחלק בטיפול בילד, במיוחד אם יום העבודה יהיה גמיש יותר "יש אין ספור דוגמאות של סדרי עבודה שאפשר להפעיל בתעשייה, וגם היא תרוויח", מציינת ליץ´. "לדוגמה, כמה חברות בריטיות מציעות עבודה בסופי שבוע, ששכרה תמורת יומיים וחצי שווה לשכר שבוע בימי חול. החברה לא מפסידה כלום, כי שכר העבודה בסוף השבוע הוא כמו שכר העבודה לשעות נוספות. אפשר לעבד ´תפריטי שעות´ שעובדים יוכלו לבחור בהם כך שיהיו נוחים למשפחה. יום עבודה של שש שעות, שייקבע בחוק, יועיל מאוד. וכמובן, נוכל לשלם יותר תמורת שעות נוספות. האידיאל שלי הוא מתן אפשרות לאנשים לעבוד באופן ששום ילד מתחת לגיל שלוש לא ייאלץ לשהות יותר משש שעות ביום במעון יום, ושום ילד מתחת לגיל שמונה לא יבוא מבית הספר לבית ריק. לפחות הורה אחד יהיה בבית".

 

פמיניסטיות מצדדות בחופשות בתשלום להורים, ובוודאי לא היו מתנגדות שלהורים יינתנו זכויות לעבוד עבודה חלקית בלי לאבד את ההטבות הסוציאליות הנלוות. אבל מעטות מאמינות שזה יקרה בקרוב. אחדות חוששות שנשים שיחזרו לעבודה אחרי חופשת הורים ממושכת יאבדו העלאות שכר ושנות ותק שהשיגו בעמל בעיה אחרת היא שליץ´ ויריביה, חסידי מעונות יום, אינם מציגים ראיות מוצקות לצדקתם, אף שהם מקווים לקבל תמיכה ממחקר ענקי בן עשר שנים שמנהלים מכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית על ההשפעות המצטברות של שיטות טיפול שונות על תינוקות ופעוטות. אבל באירופה כבר יש ראיות רבות לכך שחופשות הורים, עבודה חלקית וגני-ילדים משפרים את רווחת הילד ואת הישגיו כבוגר.

 

מדיניות הטיפול בילד, שליץ´ מטיפה לה, בוודאי תביא לתוכנית הגדולה ביותר מאז הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי. חופשות בשכר שאורכן עד שנה, מעונות יום וגני ילדים לכולם וסיוע כספי לאמהות שמגדלות פעוטות בבית, עלו לשוודיה כ-3% מהתוצר הלאומי הגולמי בשנת הכספים 1989/1990, ויעלו כ-175 מיליארד דולר בארצות הברית. האם לא יידרשו קיצוצים בתחומים אחרים כדי לממן תוכניות אלה? אולי רק בטווח הקצר. חסידים כמו שרת המשפטים ג´אנט רינו טוענים שההשקעה תקטין את עלויות בתי הכלא והרווחה בעתיד.

 

בינתיים, אומרת ליץ´, אנשים מתחילים להבין שצריכה להיות להם אפשרות בחירה. דו"ח שהוציא לאור לפני זמן קצר תאגיד קארנגי מבקש לעורר את המודעות לצורך במתן חופשות בשכר להורים, לתקופה של עד שישה חודשים.

 

חופשות אלה ימומנו לא על ידי מסים חדשים אלא על ידי תוכניות ביטוח ממשלתיות או על ידי ביטוח אבטלה, כמקובל בקנדה, שמשלמת % 57 ממשכורתה של עובדת, למשך 15 שבועות אחרי הלידה. הדו"ח ממליץ על מעונות יום מהסוג שליץ´ ממליצה עליו, וטוען שהחברה חייבת לשאת באחריות לחבריה הצעירים ביותר כדי שיתחילו את חייהם ברגל ימין, בלי קשר לשאלה אם הוריהם עובדים או לא.

 

החברה לא יכולה להרשות לעצמה שלא להשתנות מבחינה כספית וחברתית, אומרת ליץ´. "הכל תלוי בנו. זאת ברירה שאולי תיכפה עלינו, משום שהמצב יחמיר מבחינת האלימות, הפשיעה ואובדן הערכים. כמה זמן נוכל להשלים עם חברה אנטי-משפחתית, שהמוני אנשים אינם מרוצים ממנה?"